הרבה הורים ואנשי מקצוע מניחים שהתפרצויות זעם, אלימות, פגיעה עצמית או סירוב קיצוני הם פשוט חלק מהאוטיזם.
זה נשמע הגיוני, כי רואים את זה לא מעט.
אבל כאן חשוב לעצור ולהגיד בצורה ברורה:
התנהגויות מאתגרות אינן חלק מקריטריוני האבחנה של אוטיזם.
אבחנת אוטיזם מתבססת על שני תחומים מרכזיים:
קשיים בתקשורת ובאינטראקציה חברתית, לצד דפוסים חזרתיים, תחומי עניין מצומצמים ורגישות לשינויים.
התנהגות מאתגרת, על כל צורותיה, לא מופיעה כחלק מהאבחנה עצמה.
למרות שזה לא חלק מהאבחנה, בפועל רואים את זה הרבה.
מהספרות המחקרית ומהעבודה בשטח עולה כי בין 50% ל-80% מהילדים על הרצף מציגים לפחות התנהגות מאתגרת אחת במהלך חייהם.
וזה ממש לא שולי.
מדובר בהתנהגויות שמשפיעות על כל תחומי החיים, על החוויה של הילד עצמו, על ההתנהלות המשפחתית, ועל היכולת לתפקד ביום יום.
עבור הילד, זה יכול לבוא לידי ביטוי בתחושת ביטחון נמוכה יותר, קושי להשתתף בפעילויות והתמודדות מורכבת עם שינויים ודרישות.
עבור המשפחה, זה מתבטא לעיתים בקושי ביציאות פשוטות, בהתארגנות יומיומית מורכבת ובתחושת עומס מתמשכת.
גם במסגרות חינוכיות מדובר באתגר משמעותי.
הילד מתקשה לקחת חלק בפעילויות, הצוות מתקשה לגייס שיתוף פעולה, ולא פעם המיקוד עובר להתמודדות מיידית עם מצבים במקום ללמידה והתפתחות.
כלומר, זו לא "בעיה קטנה", אלא תופעה שיש לה השפעה עמוקה על איכות החיים.
אוטיזם לא גורם ישירות להתנהגות מאתגרת, אבל הוא כן יוצר תנאים שמגבירים את הסיכוי לה.
הקושי בתקשורת יכול לגרום לכך שההתנהגות הופכת לשפה, במיוחד כשהילד לא מצליח לבטא צורך או מצוקה.
רגישות חושית או רגשית גבוהה יכולה להוביל להצפה, שמתבטאת בהתפרצות, בריחה או קיפאון.
כאשר הסביבה לא מובנת או לא צפויה, נוצרת תחושת איום שמגבירה את הקושי.
בנוסף, אם התנהגות מסוימת בעבר הביאה להקלה, למשל ביטלה דרישה או הביאה תשומת לב, היא נוטה להישמר.
גם פער בין דרישות הסביבה ליכולות של הילד באותו רגע יכול להוביל להופעת ההתנהגות.
התנהגות מאתגרת היא לא אופי, לא בחירה, ולא עדות לחומרת האוטיזם.
היא תוצאה של מפגש בין הילד לבין הסביבה שבה הוא פועל.
וכשמבינים את זה, גם הדרך להשתנות נפתחת.
במקום להתמקד רק בהתנהגות עצמה, חשוב לעצור ולהסתכל לעומק.
מה ההתנהגות מנסה להשיג?
איזה צורך לא מקבל מענה?
ומה הילד צריך ללמוד במקום?
כאשר בונים תקשורת חלופית, מפחיתים עומסים, מדייקים דרישות ומלמדים ויסות,
רואים לא פעם ירידה משמעותית בהתנהגויות המאתגרות ושיפור בתפקוד.
התנהגויות מאתגרות אולי נפוצות אצל ילדים על הרצף,
אבל הן לא חלק מהאבחנה והן גם לא גזירת גורל.
כיוון שמדובר בהתנהגות נלמדת,
אפשר ללמד גם דרך אחרת.
וכשההתערבות מדויקת ומותאמת לילד,
השינוי לא רק אפשרי, הוא קורה.
