הורים רבים מכירים את הסיטואציה הזו:
מבקשים מהילד משהו פשוט כמו להתלבש, להכין שיעורי בית או לסיים משחק, ובתגובה מגיעה התנגדות חזקה.
לפעמים ההתנגדות כל כך עוצמתית, שהיא מפתיעה גם את המבוגרים וגם את הילד עצמו.
כאן חשוב לעצור ולהבין: לא כל התנגדות היא עקשנות.
PDA הם ראשי תיבות של Pathological Demand Avoidance, כלומר הימנעות פתולוגית מדרישות.
מדובר בפרופיל התנהגותי שתואר לראשונה בשנות ה-80 על ידי הפסיכולוגית ההתפתחותית Elizabeth Newson, אצל ילדים שהציגו מאפיינים של אוטיזם לצד הימנעות משמעותית מדרישות יומיומיות.
הנקודה המרכזית היא זו:
לא מדובר בילד שעושה דווקא.
אצל ילדים עם פרופיל PDA, עצם הדרישה יכולה לעורר תחושת לחץ או איום. מתוך התחושה הזו, הם מנסים להימנע מהדרישה כמעט בכל דרך אפשרית.
ההימנעות יכולה להופיע בצורות שונות, ולעיתים אפילו מבלבלות.
יש ילדים שיסיטו את השיחה לנושא אחר, ישתמשו בהומור, ייכנסו למשא ומתן או יציעו חלופות.
אצל אחרים נראה דווקא תגובות רגשיות חזקות יותר, כמו כעס, תסכול או התפרצות זעם.
מאחורי ההתנהגויות השונות עומד בדרך כלל צורך חזק בתחושת שליטה ורגישות גבוהה למצבי לחץ.
במהלך השנים, בעבודה עם ילדים ומשפחות, פגשתי לא מעט מצבים כאלה.
הורים מגיעים מותשים.
כל בקשה קטנה הופכת למאבק.
הנקודה שבה מתחיל שינוי אמיתי היא דווקא אצל המבוגרים.
כשמבינים שהילד לא עושה דווקא, אלא מתקשה להתמודד עם תחושת הלחץ שהדרישה יוצרת, הגישה משתנה.
והשינוי הזה בגישה מוביל פעמים רבות לפחות עימותים, ליותר רוגע, ולירידה בתחושת הלחץ גם אצל הילד וגם בבית.
לעיתים יש בלבול בין PDA לבין ODD, משום שבשני המצבים נראה ילד שמתנגד להוראות.
אבל יש כאן הבדל משמעותי.
ב-ODD ההתנגדות מופנית לרוב כלפי סמכות. הילד מתווכח, מתריס או מסרב מתוך מאבק עם המבוגר או עם הכללים.
לעומת זאת, ב-PDA ההתנגדות נובעת מעצם הדרישה עצמה. הילד לא מנסה "להילחם", אלא להימנע ממצב שמרגיש לו מציף או מלחיץ.
וההבדל הזה משנה גם את הדרך שבה נכון להגיב.
במקום להגביר דרישות וליצור מאבקי כוח, לרוב יעיל יותר לעבוד בגישה גמישה ושיתופית.
זה יכול לבוא לידי ביטוי בשינויים קטנים, אבל משמעותיים. למשל, מעבר משפה פוקדת לשפה מזמינה יותר, כמו "בוא נראה איך אנחנו מתארגנים עכשיו לבית הספר" במקום הוראה ישירה.
גם מתן תחושת בחירה, אפילו בתוך גבולות ברורים, יכול להפחית התנגדות.
לעיתים עוזר להפוך את המשימה לפעילות משותפת, לשלב הומור או הסחת דעת, ולתת מקום לרגש של הילד בלי למהר לבטל אותו.
לא פחות חשוב הוא לבחור את המאבקים. לא כל דרישה חייבת להפוך לעימות.
וכשנבנה קשר שבו הילד מרגיש שמבינים אותו ולא רק דורשים ממנו, שיתוף הפעולה לרוב משתפר.
כשמבינים PDA, ההתנהגות של הילד נראית אחרת.
במקום לראות ילד סרבן או בעייתי, אפשר לראות ילד שמנסה להתמודד עם תחושת לחץ בכלים שיש לו.
שינוי נקודת המבט הזו מאפשר להפחית עימותים, לבנות קשר בטוח יותר, ולמצוא דרכים מדויקות יותר לעזור לילד לתפקד ולהצליח.
לפעמים שינוי קטן בגישה של המבוגרים סביב הילד יוצר שינוי גדול בחוויה היומיומית שלו, ושל כל המשפחה.
השלב הראשון הוא להבין מה עומד מאחורי ההתנהגות.
ומשם כבר אפשר להתחיל לבחור דרך שמתאימה באמת לילד.
