זה לא פחד שמדברים עליו בקול רם. הוא לא תמיד נאמר במילים, אבל הוא שם. שקט, מתמשך ומלווה.
הוא מגיע ברגעים לא צפויים. כשיש נסיגה, כשעוד מיומנות לא נרכשת, כשמשהו קטן נתקע שוב ושוב, או כשמישהו שואל בתמימות "איך הוא יהיה כשיגדל?"
וברגע הזה, הראש מתמלא בשאלות שאף אחד לא באמת אומר בקול: האם הוא יהיה עצמאי, האם יהיו לו חברים שיבחרו בו, האם יצליח להסתדר בעולם, ומה יקרה ביום שבו אנחנו כבר לא נהיה שם בשבילו.
הפחד הזה לא אומר שאתם פסימיים. הוא אומר שאתם הורים שאכפת להם. הרבה הורים חווים את זה, גם אם לא מדברים על זה, ועצם ההכרה בכך כבר יכולה להקל מעט על התחושה.
אצל הורים לילדים על הרצף, העתיד לא תמיד מרגיש ברור או צפוי. אין מסלול אחד ואין הבטחות, והמציאות הזו יכולה להוביל לתגובות שונות. לפעמים זה מתבטא בניסיון לשלוט בכל פרט קטן, לפעמים בלחץ להספיק הכל מהר, ולפעמים דווקא בוויתור מוקדם.
כל אלו תגובות טבעיות לרצון לעשות את הכי טוב שאפשר בתוך חוסר ודאות.
ברור שחשוב לחשוב על העתיד, אבל אף אחד לא צריך לדעת היום איך ייראו החיים בעוד עשרים שנה. מה שכן אפשר לעשות הוא להתמקד במה שקורה עכשיו.
עוד צעד קטן של עצמאות, עוד התנסות חדשה, עוד חוויה של הצלחה, גם אם היא נראית קטנה מהצד. כך נבנה עתיד, לא בקפיצה אחת גדולה אלא בהרבה צעדים קטנים ועקביים.
הפחד מהעתיד הוא חלק מהדרך, אבל הוא לא חייב לנהל אותה. כשמעבירים את המיקוד ממה שיקרה בעתיד למה שאפשר לבנות עכשיו, משהו משתנה. ובדיוק שם, בתוך הרגעים הקטנים של היום יום, נבנים הדברים הגדולים באמת.
